1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' השופטת א' כהן) בעפ"א 60664-05-12 מיום 13.06.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט המשפט לעניינים מקומיים בתיק 08/11/0017436, אשר ניתן ע"י כב' השופט ג' הימן, ביום 17.04.2012.
הליכים קודמים
2. המבקש קיבל הודעת תשלום קנס ביום 6.6.2011, בסך 475 ש"ח , וזאת משום שלא אסף את גללי כלבו משטח חורשה ציבורית בעיר תל אביב. משסירב המבקש לשלם את הקנס, וביקש להישפט, הוגש נגדו, ביום 25.12.2011, כתב אישום בגין אי איסוף גללי כלב שבחזקתו, אשר הוטלו "במקום ציבורי", לפי סעיף 17(ג) לחוק עזר לתל אביב- יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"מ-1980 (להלן:"חוק העזר").
3. במסגרת הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, הובהר, כי אין מחלוקת על כך, שכלבו של המבקש עשה את צרכיו בשטח, אליו מתייחסת הודעת תשלום הקנס, ואולם לטענת המבקש מדובר בשטח פרטי, בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין. באת כוח המאשימה, אשר לאור העדרה של מחלוקת עובדתית, וויתרה על העדת הפקח אשר רשם את הודעת תשלום הקנס, וטענה כי מן הפן המשפטי, מהווה השטח הרלוונטי "מקום ציבורי".
4. בהכרעת דינו, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי בהתאם לתמונות שהוצגו לפניו, המשקפות את המקום בו הוטלו הגללים, ניכר, כי ללא קשר לזכויות הקנייניות של המבקש בו, מדובר "בשטח פתוח ורחב מימדים המצוי בסמיכות למדרכה בשכונת מגורים". לפיכך, החליט בית המשפט כי מדובר "במקום ציבורי" כהגדרתו בחוק העזר, והרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
במועד מתן גזר הדין, ציין בית המשפט, כי הצדדים לא הצליחו להגיע להבנה ביניהם, בעיקר משום התעקשותו של המבקש לנהל את ענייניו באמצעות הערכאה המשפטית. לאחר שבית המשפט נתן דעתו למצבו הבריאותי של המבקש, ולנסיבותיו האישיות, ובראשן חשיבות גידול הכלבים עבורו, החליט להסתפק בגובה הקנס המקורי שהושת על המבקש, בסך 475 ש"ח.
5. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו נדחה.
6. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין, כי לאחר שבאת כוח המאשימה היתה מוכנה להניח, כי השטח הרלוונטי הינו שטח פרטי מן הבחינה הקניינית, נותרה לפתחו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר הגדרתו של השטח כ"מקום ציבורי", כמשמעותו בחוק העזר. משהמבקש לא ביקש לקיים חקירות נגדיות או להגיש ראיות מטעמו, במועד הדיון, הוא אינו יכול להלין, כפי שעשה במסגרת הערעור , כי נפל פגם בהכרעת הדין, משום שלא נשמעו העדויות הרלוונטיות בפני הערכאה הדיונית.
לעניין טענת המבקש, כי הוא לא עבר על האמור בסעיף 17 (ג) לחוק העזר, משום שהוא נהג לאסוף את הגללים, אחת לכמה ימים, והחוק אינו דורש את איסופם באופן מיידי, קבע בית המשפט המחוזי, כי היה מקום לשקול טענה זו, לו המבקש היה מצהיר, כי בשל מצבו הרפואי, עליו אין מחלוקת, הוא נוהג לאסוף את הגללים בחלוף שעה - שעתיים ממועד עשייתם. איסוף הגללים רק אחת לכמה ימים, עליו העיד המבקש, וחשיפת הציבור אליהם למשך זמן רב, מנוגדים לתכלית סעיף 17(ג) לחוק העזר.
לגופה של המחלוקת המשפטית בדבר הגדרת שטחו של המבקש כ"מקום ציבורי", הבהיר בית המשפט כי ההגדרה בחוק העזר, כוללת גם את המונח "רחוב", וכי גם שטח פרטי מבחינה קניינית עשוי להחשב "לרחוב", עליו חל חוק העזר. כמו כן הוא אבחן את הנסיבות שלפניו, מאלו שפורטו ברע"פ 6723/05 באסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.07.2008) , אליו הפנה המבקש, וקבע כי לא נפל כל פגם בהכרעת הדין , הקובעת כי שטחו של המערער הוא "מקום ציבורי".
הבקשה
7. בבקשה שלפניי טוען בא כוח המבקש, עו"ד אפרים קלוג, כי בעניין דנן מתעוררת שאלה ציבורית בעלת חשיבות משפטית, המחייבת מתן רשות ערעור למבקש. לטענתו, פסק הדין של בית משפט קמא, אשר אישר את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, קובע, למעשה, כי אין אדם רשאי לפעול בחופשיות בשטח ביתו הפרטי. הקביעה השיפוטית, כי ניתן להטיל עליו קנסות בגין אי איסוף הגללים בשטחו הפרטי, פוגעת בזכותו של המבקש לחירות, ולהגנה על קניינו, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומצדיקה מתן רשות ערעור.
לשיטת המבקש, בית משפט לעניינים מקומיים, טעה כאשר לא שמע עדויות מטעם הצדדים, וזאת משום שבין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית בנוגע להגדרת המקום בו עשו כלביו של המבקש את צרכיהם. בעוד שהודעת תשלום הקנס מגדירה את המקום "כחורשה ציבורית", חוק העזר עוסק ב"מקום ציבורי", והמשיבה טענה בפני הערכאה הדיונית, כי הצרכים הושארו ב"רחוב". לאור זאת, נטען, כי התביעה לא עמדה בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה שייחסה למבקש, ועל כן יש לבטל את הרשעתו בה.
עוד נטען כי החלטת המשיבה שלא להעיד את הפקח, אשר רשם את הודעת הקנס, והעובדה שבית המשפט הרשיע את המבקש בהסתמך על הצילומים שבוצעו על ידו, מהווים פגיעה בכללי הצדק הטבעיים ובזכויות היסוד של נאשם בפלילים, ומצדיקה גם היא את ביטול פסק הדין שניתן נגדו.
8. בפן המשפטי, חזר בא כוח המבקש וטען, כי לא עבר על הוראות סעיף 17(ג) לחוק העזר, משום שהוא נוהג לאסוף את הגללים בשטחו, באמצעות אדם מטעמו, הפוקד את המקום פעמיים בשבוע. בנוסף, נטען, כי יש להחיל על הנסיבות דנן את סעיף 17 (ג)(2) לחוק העזר, הפוטר אדם עיוור מהחובה לאסוף צרכים של כלבו, וזאת משום שאין חולקין, כי למבקש בעיות רפואיות והוא מוגבל פיזית, באופן שאינו מאפשר לו לאסוף את הגללים. בעיקר, הבהיר בא כוח המבקש, כי אין מדובר בשטח המהווה "מקום ציבורי", כהגדרת סעיף 17(ג) לחוק העזר. לעניין זה, העלה המבקש, בשנית, את טענתו, כי יש להקיש לעניינו מרע"פ 6723/05 האמור, כאשר לפי הקביעות בו ניתן להסיק, לשיטת המבקש, כי המאשימה לא הוכיחה, כי גללי הכלבים הוטלו בשטח המוגדר בחוק העזר כ"רחוב".
לעניין גזר הדין, נטען כי לאור טענותיו בדבר הכרעת הדין ולאור נסיבותיו האישיות, ובפרט מצבו הרפואי, היה על הערכאה הדיונית להטיל עליו קנס סמלי של שקל אחד, ובכך לאותת למשיבה, כי לא היה עליה להגיש כתב אישום בנסיבות דנן.
דיון והכרעה
9. הלכה מושרשת במקומותינו, כי רשות לערער על פסק דין שניתן על- ידיערכאת הערעור, תנתן במשורה, ורק בהתקיים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת, החורגת מהנסיבות הפרטניות הנוגעות לצדדים או בהתקיים חשש לעיוות דין (ראו רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון [לא פורסם, 18.06.2012] וכן רע"א 974/12 רביב נ' רז [לא פורסם, 17.06.2012]).
לא השתכנעתי, כי בענייננו מתקיימות הנסיבות האמורות. יתר על כן, מרבית הטענות שהועלו בבקשה שלפניי, נטענו בפני ערכאת הערעור, אשר בחנה אותן לפני ולפנים, והחליטה כי אין בהן ממש.